מכלי המיתר

כלי מיתר: ויולה, בוזוקי, צ’לו וויולה דה גמבה – מסע בין צלילים

כלי מיתר הם משפחה רחבה ומגוונת של כלי נגינה, המפיקים צלילים באמצעות רטט של מיתרים. כלים אלו מילאו תפקיד מרכזי בהתפתחות המוזיקה לאורך ההיסטוריה, ותרמו לעושר ולמגוון של עולם הצלילים. במאמר זה נצא למסע קצר בין ארבעה כלי מיתר מרתקים – ויולה, בוזוקי, צ’לו וויולה דה גמבה – ונחקור את סיפורם, מבנם הייחודי ותפקידם במוזיקה.

ויולה – בין כינור לצ’לו

הוויולה, מכלי המיתר, היא כלי קשת הדומה בצורתו לכינור, אך גדולה ממנו במקצת. מיתריה מכוונים בקווינטה אחת מתחת לכינור, מה שמעניק לה צליל עמוק וחם יותר. הויולה ממלאת תפקיד חשוב ברביעיית כלי הקשת הקלאסית ובתזמורת, שם היא משמשת לעיתים קרובות כ”קול האמצעי” בין הכינורות לצ’לו.

מקור השם “ויולה” הוא מאיטלקית, ומשמעותו “ויולת זרוע” (viola da braccio). שם זה ניתן לה משום שהיא מוחזקת על ידי הזרוע, בדומה לכינור. בשפות לטיניות אחרות, כמו צרפתית, היא מכונה “Alto”, על שם קול האלט במקהלה, שטווח הצלילים שלו דומה לזה של הויולה.

הוויולה משמשת במגוון רחב של סגנונות מוזיקליים, החל ממוזיקה קלאסית ועד ג’אז ומוזיקת עולם. מלחינים רבים כתבו יצירות סולו וויולה, ביניהם באך, מוצרט, ברהמס ושוסטקוביץ’.

בוזוקי – סמל למוזיקה יוונית

הבוזוקי (מכלי המיתר) הוא כלי מיתר בעל ארבעה זוגות מיתרים, המזוהה בעיקר עם מוזיקה יוונית, ים תיכונית ואירית. מקורו של הבוזוקי הוא בבגלמה, כלי מיתר מונגולי שהגיע לאגן הים התיכון עם הכיבושים המונגוליים בימי הביניים. שם הכלי, “בוזוקי”, נגזר מהמילה הטורקית “בוזוק”, שמשמעותה “צוואר”, וזאת בשל צווארו הארוך והצר של הכלי.

בבוזוקי היווני המסורתי יש שלושה זוגות מיתרים. בשנת 1955 החל נגן הבוזוקי המפורסם, מנוליס חיוטיס, לנגן בבוזוקי בעל ארבעה זוגות מיתרים. שינוי זה איפשר לנגן אקורדים מורכבים יותר, והפך את הבוזוקי לכלי וירטואוזי יותר.

בישראל, הבוזוקי זכה לפופולריות רבה בשנות ה-70, בזכות זמרים כמו זוהר ארגוב, שהשתמשו בלחנים יוונים עליהם כתבו מילים בעברית. כיום, הבוזוקי הוא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה הים תיכונית בישראל, ונגני בוזוקי רבים מופיעים עם זמרים ולהקות.

צ’לו – עומק ורגש

הצ’לו הוא כלי קשת בעל ארבעה מיתרים, המוכר בצלילו העמוק והעשיר. הוא משמש הן ככלי סולו והן כחלק מהרכבים קאמריים ותזמורתיים. הצ’לו פותח בצפון איטליה במאה ה-17, מכינור הבס, שהיה גדול ומסורבל יותר.

במהלך השנים עבר הצ’לו שינויים רבים, הן בצורתו והן בטכניקת הנגינה. כיום, הצ’לו מוחזק בין רגלי הנגן, ונאחז באמצעות “רגלית” מיוחדת.

מלחינים רבים כתבו יצירות מופת לצ’לו, ביניהם באך, בטהובן, ברהמס ודבוז’אק. הצ’לו משמש במגוון רחב של סגנונות מוזיקליים, החל ממוזיקה קלאסית ועד ג’אז ומוזיקת עולם.

ויולה דה גמבה – צלילים מן העבר

הוויולה דה גמבה היא כלי קשת בעל שישה או שבעה מיתרים, שהיה נפוץ בתקופות הרנסנס והבארוק. מקור שמה הוא מאיטלקית, ומשמעותו “ויולת רגל” (viola da gamba), משום שהיא מוחזקת בין רגלי הנגן, בדומה לצ’לו.

הוויולה דה גמבה שונה מהויולה המודרנית הן בצורתה והן בצלילה. היא בעלת צליל רך ועמוק יותר, והייתה פופולרית מאוד במוזיקה קאמרית ובתזמורות בארוקיות.

מלחינים רבים כתבו יצירות לוויולה דה גמבה, ביניהם באך, טלמן וקופרן. עם זאת, לקראת סוף המאה ה-18, הוויולה דה גמבה יצאה בהדרגה מהאופנה, ואת מקומה תפס הצ’לו, בעל הצליל המבריק יותר. כיום, הוויולה דה גמבה זוכה לעדנה מחודשת, ונגנים רבים ברחבי העולם מנגנים ומקליטים יצירות עתיקות ומודרניות לכלי זה.

השוואה בין כלי המיתר

ארבעת כלי המיתר שסקרנו – ויולה, בוזוקי, צ’לו וויולה דה גמבה – שונים זה מזה בגודלם, במספר המיתרים, באופן הנגינה ובתפקידם במוזיקה. הויולה והצ’לו הם כלי קשת נפוצים במוזיקה קלאסית, בעוד שהבוזוקי מזוהה עם מוזיקה עממית ים תיכונית והוויולה דה גמבה היא כלי עתיק שחזר לאופנה בשנים האחרונות.

לכל אחד מהכלים צליל ייחודי משלו, התורם למגוון ולעושר של עולם המוזיקה.

כלי מיתר במוזיקה מודרנית

כלי מיתר ממשיכים למלא תפקיד חשוב גם במוזיקה מודרנית. הם משמשים במגוון רחב של סגנונות, החל מג’אז ומוזיקת עולם ועד רוק ופופ. מוזיקאים רבים משלבים כלי מיתר ביצירותיהם, ביניהם יוני רכטר, שלמה גרוניך, אביב גפן ודודו טסה.

סיכום

כלי המיתר הם משפחה עשירה ומגוונת של כלי נגינה, הממשיכה להתפתח ולהשתנות גם כיום. כל אחד מהכלים שסקרנו – ויולה, בוזוקי, צ’לו וויולה דה גמבה – תורם בדרכו הייחודית לעולם המוזיקה, ומעשיר את חווית ההאזנה שלנו.