הרמטכ”לים שעיצבו את צה”ל: מגור עד שומרון – מנהיגות, אתגרים ומורשת
תפקיד הרמטכ”ל ומשמעותו בעיצוב הביטחון הלאומי
ראש המטה הכללי של צה”ל, הרמטכ”ל, ניצב בפסגת היררכיית הפיקוד הצבאית בישראל, כפי שנקבע בחוק יסוד: הצבא. מעמדו כפוף למרות הממשלה ולשר הביטחון, אך הוא נושא באחריות הכוללת לביטחון השוטף, לבניין הכוח ולהפעלתו בעת מלחמה ומבצע. מינויו, המובא לאישור הממשלה בהמלצת שר הביטחון, הוא לתקופת כהונה בת שלוש שנים, הניתנת להארכה בשנה נוספת, נוהג שהשתרש מאז קום המדינה. תקופת כהונתם של ארבעה רמטכ”לים בולטים – מרדכי גור, רפאל איתן, משה לוי ודן שומרון, המשתרעת מאמצע שנות השבעים ועד תחילת שנות התשעים, חופפת פרק זמן קריטי בתולדות המדינה, עתיר אתגרים ביטחוניים מורכבים: החל משיקום הצבא לאחר מלחמת יום הכיפורים, דרך ההתמודדות הממושכת בלבנון ועם הטרור הפלסטיני, וכלה בהתקוממות האינתיפאדה הראשונה ואיום הטילים במלחמת המפרץ. כל אחד מהם הטביע את חותמו על הצבא ועל יכולתו להתמודד עם איומים משתנים.
מרדכי (מוטה) גור – הרמטכ”ל העשירי: שיקום ויוזמה לאחר מלחמת יום הכיפורים
מרדכי גור, הרמטכ”ל העשירי, נכנס לתפקידו באפריל 1974, בתקופה סוערת שלאחר מלחמת יום הכיפורים ופרסום מסקנות ועדת אגרנט, שהובילו להתפטרות קודמו, דוד אלעזר. גור, שדמותו נקשרה בזיכרון הלאומי עם שחרור העיר העתיקה בירושלים במלחמת ששת הימים כמפקד חטיבת הצנחנים 55 והכרזתו “הר הבית בידינו”, ניצב בפני משימה כפולה: שיקום אמון הציבור בצה”ל ויכולותיו המבצעיות, והתאמת הצבא לאתגרים החדשים. תקופת כהונתו התאפיינה בהתמודדות נחושה עם טרור ופיגועי מיקוח, שהגיעו לשיאם במבצע “יונתן” הנועז לשחרור חטופי מטוס אייר פראנס מאנטבה ביולי 1976. מבצע זה, לצד פעולות כמו מבצע ליטני ב-1978 כתגובה לפיגוע כביש החוף, הדגימו את חזרתו של צה”ל ליוזמה התקפית. במקביל, פעל גור לחיזוק הכשירות והמוכנות של הצבא, תוך ניווט במציאות מדינית משתנה, כולל המתח שנוצר מול הדרג המדיני סביב הערכותיו לפני ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל.
רפאל (רפול) איתן – הרמטכ”ל ה-11: כהונה ארוכה, מלחמת לבנון ודגשים ערכיים
כהונתו של רפאל איתן, מרמטכ”לי צה”ל, הרמטכ”ל ה-11, הייתה הארוכה ביותר בתולדות צה”ל ונמשכה חמש שנים, מאפריל 1978 עד אפריל 1983. איתן, איש אדמה ולוחם מעוטר (עיטור העוז) שצמח בצנחנים ופיקד על כוחות משמעותיים במלחמות ישראל, כולל אוגדה ברמת הגולן ביום כיפור, הטביע חותם עמוק על הצבא. הוא שם דגש על משמעת וסדר, החזיר את חובת חבישת הכומתה, יזם את פרויקט נערי רפול (מקא”ם) לשילוב נוער משולי החברה, ותמך בהקמת תוכנית תלפיות למצוינות טכנולוגית. כהונתו התאפיינה בקו התקפי מול הטרור הפלסטיני מלבנון ובפעולות נועזות, שהבולטת בהן היא תקיפת הכור הגרעיני בעיראק ביוני 1981. שיאה המבצעי והשנוי במחלוקת של כהונתו היה מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, אותה הוביל לצד שר הביטחון אריאל שרון. המלחמה, שהחלה בהצלחות צבאיות, הסתבכה והובילה למעורבות ישראלית ארוכה בלבנון, וכן לאירוע הטראומטי של טבח סברה ושתילה, שבעקבותיו המליצה ועדת כהן על סיום כהונתו אך נמנעה מהמלצה על הדחה עקב סיומה הקרוב ממילא.
משה לוי – הרמטכ”ל ה-12: ניווט צה”ל ב”בוץ הלבנוני” ועיצוב זרוע היבשה
משה לוי, שכונה “משה וחצי” בשל גובהו, היה לרמטכ”ל ה-12 באפריל 1983, והרמטכ”ל הראשון שלא החל את שירותו בארגונים טרום-מדינתיים. הוא קיבל לידיו צבא המתמודד עם מציאות מורכבת בלבנון, לאחר השלב הראשון והאינטנסיבי של מלחמת לבנון הראשונה. עיקר כהונתו הוקדש לניהול המערכה המתמשכת בלבנון, כולל הנסיגה ההדרגתית לקו האוואלי ומאוחר יותר, ב-1985, ההחלטה והביצוע של הקמת רצועת הביטחון בדרום לבנון. תקופה זו התאפיינה בהתמודדות יומיומית עם טרור, אירועים ביטחוניים קשים כמו אסון צור השני ואסון הספארי, ופרשות מורכבות כמו פרשת קו 300 ועסקת ג’יבריל לשחרור שבויים. תחת פיקודו בוצעו גם פעולות התקפיות משמעותיות כמו מבצע “רגל עץ” – הפצצת מפקדות אש”ף בתוניס. במקביל ללחימה השוטפת, הטביע לוי (מרמטכ”לי צה”ל) חותם חשוב בבניין הכוח, בעיקר באמצעות הקמת מפקדת חילות השדה (מפח”ש, כיום מז”י), צעד מכונן בארגון ובתפיסת ההפעלה של זרוע היבשה בצה”ל.
דן שומרון – הרמטכ”ל ה-13: מאנטבה לאינתיפאדה ולמלחמת המפרץ
דן שומרון, גיבור מבצע אנטבה בו פיקד על כוח החילוץ, נכנס לתפקיד הרמטכ”ל ה-13 באפריל 1987. כהונתו התמודדה עם אתגרים מסוג חדש ומשמעותי. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד פרצה האינתיפאדה הראשונה בשטחי יהודה, שומרון ועזה, שאילצה את צה”ל לפתח תורות לחימה ודפוסי פעולה חדשים להתמודדות עם התקוממות עממית רחבה והפרות סדר המוניות, לצד המשך המאבק בטרור המאורגן. במקביל, נמשכה הלחימה ברצועת הביטחון בלבנון, ובתקופתו בוצעו מבצעים מורכבים נגד יעדי טרור, בהם חיסולו של אבו ג’יהאד בתוניס וחטיפתו של השייח’ עובייד מלבנון. לקראת סוף כהונתו, ב-1991, התמודד צה”ל, תחת פיקודו ובהתאם להנחיות הדרג המדיני, עם אתגר מלחמת המפרץ. שומרון הוביל את מדיניות האיפוק אל מול ירי טילי הסקאד העיראקיים לעבר העורף הישראלי, תוך היערכות לאיום הבלתי קונבנציונלי, החלטה שהתבררה בדיעבד כנכונה אסטרטגית.
סיכום ומורשת – רצף פיקודי, אתגרים משותפים ותרומה מתמשכת
ארבעת הרמטכ”לים – גור, איתן, לוי ושומרון – הובילו את צה”ל ברצף פיקודי לאורך תקופה של כשני עשורים, שהתאפיינה במעבר ממלחמות קונבנציונליות רחבות היקף להתמודדות מתמשכת עם טרור, לחימה בעצימות נמוכה ואיומים א-סימטריים. כולם, פרט ללוי, צמחו בחטיבת הצנחנים, אך כל אחד הביא עמו סגנון מנהיגות ודגשים שונים. הם התמודדו עם אתגרים משותפים ומתפתחים: הצורך בשיקום ובהתאמת הצבא לאחר טראומת יום כיפור, המערכה המורכבת והמתמשכת בזירה הלבנונית על גווניה השונים, המאבק חסר הפשרות בטרור הפלסטיני, ולבסוף, ההתמודדות עם התקוממות עממית ואיום אסטרטגי על העורף. תקופתם ראתה גם התפתחויות משמעותיות בבניין הכוח, כדוגמת הקמת מפח”ש שעיצבה מחדש את זרוע היבשה, ויוזמות חברתיות וטכנולוגיות. מורשתם המשותפת היא בהובלת צה”ל דרך תקופה של שינוי עמוק, תוך שמירה על יכולותיו והתאמתו לאתגרי הביטחון המשתנים של מדינת ישראל.