קולנוע אמריקאי וארבעת הענקים: מרלון ברנדו, קלארק גייבל, המפרי בוגרט וקרי גרנט

תעשיית הקולנוע האמריקאי – לידתה והתפתחותה של הוליווד

הקולנוע האמריקאי, המכונה לעתים קרובות “קולנוע הוליוודי”, התפתח להיות אחד מענפי הסרטים המפותחים והמצליחים ביותר בעולם. ראשיתו בשנת 1893, עם הופעתו של הסרט “סצנת הנפחות” – סרטון בן שלושים שניות שתיעד שלושה נפחים בעבודתם, נחשב לסרט האמריקאי המוקדם ביותר המוכר. ההקרנות הציבוריות הראשונות שולבו במופעי בידור שונים, וסרט הקולנוע האמריקאי הראשון שזכה להצלחה משמעותית היה “שוד הרכבת הגדול” בבימויו של אדווין סטנטון פורטר. לפני מלחמת העולם הראשונה, הופקו הסרטים בערים שונות ברחבי ארצות הברית, אך בהדרגה, התפתחות התעשייה משכה את היוצרים לאזור דרום קליפורניה. הסיבות לכך היו מגוונות: מזג האוויר הנוח שאפשר צילומים חיצוניים לאורך כל השנה ומגוון סוגי הנוף שהיו זמינים באזור. בהמשך, אולפני סרטים החלו להיפתח בשכונה שקטה בלוס אנג’לס בשם הוליווד, ששמה הפך לימים לסמל של תעשיית הקולנוע העולמית. מהגרים רבים, בעיקר יהודים, מצאו תעסוקה בתעשיית הקולנוע האמריקאית, חלקם הגדול בשל קשיי השתלבות בתעשיות אחרות שנבעו מאפליה. אישים כמו סמואל גולדווין, האחים וורנר, לואי ב. מאייר ואחרים היו לאנשי המפתח בהקמת האימפריה הקולנועית האמריקאית שמשפיעה על העולם כולו עד היום.

תור הזהב של הוליווד ושיטות המשחק המשתנות

תור הזהב של הוליווד, תקופה שהחלה בסוף שנות ה-20 והגיעה לשיאה בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20, התאפיינה בהתפתחות מואצת של טכניקות המשחק הקולנועי. המעבר מהסרטים האילמים לסרטים המדברים הביא גל חדש של שחקנים והתמקצעות בתחום המשחק. אחת התפניות המשמעותיות ביותר הייתה המעבר משיטות המשחק הישנות, שאופיינו בסגנון פורמלי ותיאטרלי, לגישות טבעותיות ומציאותיות יותר. דור השחקנים המוקדם, שכלל אישים כמו המפרי בוגרט, קרי גרנט וקלארק גייבל, הציג סגנון משחק מסוגנן, קשוח ומדויק. לעומתם, הדור החדש, שייצג אותו בעיקר מרלון ברנדו, אימץ את שיטת סטניסלבסקי ואת הגישות החדשות שפותחו ב”אולפן השחקנים”. גישות אלה יצרו קלילות וטבעיות מול המצלמה, כמעט כאילו אין מצלמה כלל. בתקופה זו, במאים אירופאים רבים כמו ארנסט לוביטש, אלפרד היצ’קוק, פריץ לאנג וז’אן רנואר היגרו לאמריקה לאחר מלחמת העולם הראשונה והביאו עמם השפעות אמנותיות חדשות. בד בבד, שחקנים אירופאים כמו רודולף ולנטינו ומרלן דיטריך הצטרפו לתעשייה והעשירו את הפסיפס התרבותי של הקולנוע האמריקאי. מהלכים אלו סייעו לעצב את החותם הייחודי של הקולנוע ההוליוודי ולהפוך אותו לכוח תרבותי עולמי.

המפרי בוגרט – מיתוס הקשיחות והמוסר הפנימי

המפרי דפורסט בוגרט, שנולד ב-25 בדצמבר 1899 ונפטר ב-14 בינואר 1957, הפך לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע האמריקאי, הישג מרשים במיוחד לשחקן שבתחילת דרכו נחשב לכוכב בינוני במחזות בברודוויי ובסרטי “סוג ב'” הוליוודיים. עלייתו לדרגת כוכב-על החלה עם סדרת סרטים שנפתחה ב”הרי הסיירה הגבוהים” (1941) והמשיכה עם יצירות מופת כמו “הנץ ממלטה” (1941), “קזבלנקה” (1942), “התרדמה הגדולה” (1946), “האוצר מסיירה מדרה” (1948), “קי לארגו” (1948), “מלכה אפריקאית” (1951) (התפקיד עבורו זכה בפרס האוסקר כ”שחקן הטוב ביותר”), “הכה את השטן” (1953) ו”המרד על הקיין” (1954). דמויותיו של בוגרט (שחקן קולנוע אמריקאי) היו לרוב חכמות, אמיצות, קשוחות וציניות, אך תמיד שמרו על קוד מוסרי פנימי בעולם מושחת. יכולתו לגלם דמויות שפגמים וחולשות באישיותן מובילות אותן לעתים לאבדון העניקה לו עומק דרמטי נדיר. מחוץ לארצות הברית הפך בוגרט לדמות נערצת, במיוחד בצרפת, שם השפיע עמוקות על שחקנים כז’אן-פול בלמונדו ועל במאי “הגל החדש” בקולנוע הצרפתי כמו ז’אן-לוק גודאר ופרנסואה טריפו. בשנת 1999 הכריז מכון הקולנוע של ארצות הברית כי בוגרט הוא “גדול שחקני הקולנוע של כל הזמנים” – מעמד שמשקף את השפעתו המתמשכת לא רק על הקולנוע אלא על התרבות הפופולרית בכללותה.

קרי גרנט – המקסים והאלגנטי שפרץ את שיטת האולפנים

קרי גרנט, שנולד ב-18 בינואר 1904 בשם ארצ’יבלד אלק ליץ’ בשכונת עוני בבריסטול, אנגליה, ונפטר ב-29 בנובמבר 1986, הפך לאחד השחקנים המושכים והמצליחים ביותר בהוליווד, עד כדי כך שמכון הסרטים האמריקאי דירג אותו במקום השני ברשימת “הכוכבים הגברים הגדולים של כל הזמנים”. ילדותו המבולבלת, שכללה את אשפוז אמו במוסד פסיכיאטרי בעודו ילד, השפיעה על התפתחותו האישית וגרמה לו לחפש דרכים להשתנות ולהתחדש – מאפיין שבא לידי ביטוי לאורך הקריירה שלו. לאחר הגירתו לארצות הברית עם להקת תיאטרון, והופעות בברודוויי, הגיע גרנט להוליווד ב-1931, שם אימץ את שמו המקצועי. הפריצה הגדולה שלו הגיעה עם סרטיה של מיי וסט “היא עשתה לו עוול” ו-“I’m No Angel” ב-1933. בעקבות זאת, הפך לכוכב בסדרה של קומדיות פרועות ורומנטיות שביססו את אישיותו הקולנועית הייחודית: המקסים, האלגנטי, לעתים לא לגמרי אמין, אך תמיד בלתי ניתן לעמידה בפניו. גרנט היה שחקן מועדף על אלפרד היצ’קוק והופיע בארבע קלאסיקות מתח שלו: “נודעת”, “חשד”, “לתפוס גנב” ו”מזימות בינלאומיות”. באמצע שנות החמישים יצר גרנט מהפכה בתעשייה כשייסד חברת סרטים משלו, “Grantley Productions”, וקרא תיגר על האולפנים הגדולים ששלטו ביד רמה בשחקנים שלהם. הוא היה לאחד השחקנים הראשונים שפנו לדרך עצמאית, ואף שהמחיר היה אי זכייה בפרס האוסקר (למעט פרס על מפעל חיים ב-1970), הוא זכה בדבר החשוב יותר: חופש אמנותי ושליטה בקריירה שלו.

מרלון ברנדו – מהפכן ששינה את פני המשחק הקולנועי

מרלון ברנדו ג’וניור, שנולד ב-3 באפריל 1924 באומהה, נברסקה ונפטר ב-1 ביולי 2004, נחשב לאחד מגדולי שחקני הקולנוע בכל הזמנים והוביל מהפכה בסגנון המשחק הקולנועי. לאחר ילדות מורכבת, שכללה את פרידת הוריו ומעברים תכופים, גורש ברנדו מאקדמיה צבאית והחליט לעשות הסבה למשחק. הוא עבר לניו יורק בעקבות אחיותיו והצטרף ל”אולפן השחקנים” (Actors Studio), שם אימץ את שיטת סטניסלבסקי שהפכה את סגנון משחקו לטבעי ומהפכני. פריצתו הגדולה הייתה ב-1947 במחזה “חשמלית ושמה תשוקה” בבימויו של איליה קאזאן, ובגרסת הקולנוע של אותו מחזה ב-1951 הפך לכוכב הוליוודי. הצלחתו המשיכה עם סרטים כמו “יוליוס קיסר”, “ויוה זפאטה!” ו”כפירי אריות”, אך את מעמד האייקון שלו קיבל על תפקידו בסרט “פרא” (1953), שם שיחק מנהיג כנופיית אופנוענים. ב-1954 זכה ברנדו בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר על תפקידו בסרט “חופי הכרך”, אך לאחר מכן החלה תקופת שפל בקריירה שלו שנמשכה עד 1972, אז חל מפנה דרמטי עם תפקיד דון קורליאונה ב”הסנדק”. על תפקיד זה זכה בפרס האוסקר השני שלו, אך סירב לקבל את הפרס כמחאה על היחס לאינדיאנים בהוליווד. בהמשך כיכב בסרטים בולטים נוספים כמו “הטנגו האחרון בפריז” ו”אפוקליפסה עכשיו”, בו גילם את הקולונל קורץ המטורף. סגנון המשחק שברנדו (שחקן קולנוע אמריקאי) פיתח, שהדגיש טבעיות ורגשיות פנימית, שינה לחלוטין את אמנות המשחק הקולנועי והשפיע על דורות שלמים של שחקנים שבאו אחריו.