מנשיאי ארגנטינה

נשיאי ארגנטינה: מסע היסטורי דרך מנהיגות, משברים ותמורות

ההיסטוריה הנשיאותית של ארגנטינה היא פסיפס מורכב, השזור בחוטים של בניית אומה, מאבקים על זהות, תהפוכות כלכליות דרמטיות ועימותים אידאולוגיים עמוקים. מתוך שורה ארוכה של מנהיגים, חמישה נשיאים – ניקולאס אבז’אנדה, חואן דומינגו פרון, קרלוס מנם, נסטור קירשנר ומאוריסיו מאקרי – מייצגים צמתים מרכזיים ונרטיבים מכוננים בתולדות המדינה. תקופות כהונתם משקפות את האתגרים המתמידים של גיבוש רפובליקה יציבה, ההתמודדות עם פערים חברתיים, המתח בין המרכז לפריפריה, והחיפוש אחר מודל כלכלי בר-קיימא. ניתוח כהונותיהם מאפשר הבנה מעמיקה יותר של הכוחות שעיצבו וממשיכים לעצב את ארגנטינה המודרנית, תוך חשיפת הדפוסים החוזרים והשינויים הדרמטיים שעברו על האומה.

ניקולאס אבז’אנדה: ייצוב הרפובליקה, הרחבת גבולות ועיצוב כלכלי

כהונתו של ניקולאס אבז’אנדה (1874-1880) נחשבת לאחת מ”הנשיאויות ההיסטוריות”, לצד אלו של מיטרה וסרמיינטו, שפעלו לייצב את הרפובליקה הצעירה לאחר עשורים של מלחמות אזרחים. אבז’אנדה, משפטן ועיתונאי ששימש קודם לכן כשר החינוך תחת סרמיינטו והדגיש את חשיבות ההשכלה, פעל לביסוס המדינה על עקרונות “אומה, חוקה, חירות”. כבר בתחילת דרכו נאלץ לדכא מרד בהנהגת הנשיא לשעבר מיטרה, ביטוי למתח המתמיד מול שאיפותיה הבדלניות של פרובינציית בואנוס איירס. במקביל, התמודד עם משבר כלכלי חריף, שכלל גירעון תקציבי כרוני וחוב ציבורי כבד, והוביל להעלאת מכסים ולצעדי צנע שכללו פיטורי עובדים וקיצוצי שכר. ההתאוששות הכלכלית הגיעה מאוחר יותר, נשענת על גידול בייצוא חומרי גלם כמו צמר, דגנים ובשר קפוא. מהלך מרכזי נוסף היה “חוק אבז’אנדה”, שנועד לעודד הגירה אירופאית והתיישבות בפרובינציות, ולווה בהרחבה משמעותית של רשת מסילות הברזל. במקביל, הוביל ממשלו, תחת שר המלחמה חוליו ארחנטינו רוקה, את השלב המכריע והאלים של “כיבוש המדבר”, מערכה צבאית שהרחיבה דרמטית את שטחה של ארגנטינה דרומה על חשבון עמים ילידים, תוך שימוש בכוח רב והשלכות הומניטריות קשות. סוף כהונתו עמד בסימן “מהפכת 1880”, עימות מזוין סביב בחירת יורשו (רוקה) והמחלוקת על מעמד בואנוס איירס, שהסתיים בניצחון רוקה ובהחלטה ההיסטורית על פדרליזציה של עיר הבירה, שהפרידה אותה מהפרובינציה.

חואן דומינגו פרון: עליית הפופוליזם, מדינת הרווחה ומורשת מתמשכת

חואן דומינגו פרון, קצין צבא ששירת כנספח באיטליה הפאשיסטית והושפע ממנה, הפך לדמות הדומיננטית בפוליטיקה הארגנטינאית במחצית השנייה של המאה ה-20. עלייתו החלה עם השתתפותו בהפיכת 1943, אך המפתח לכוחו היה תפקידו כשר העבודה והרווחה, שם טיפח קשרים הדוקים עם ארגוני הפועלים (“חסרי החולצות”). מעצרו באוקטובר 1945 הוביל להתגייסות המונית חסרת תקדים, בעידודה של רעייתו הכריזמטית לעתיד, אווה (אוויטה) פרון, מנשיאי ארגנטינה, שהביאה לשחרורו ולניצחונו הסוחף בבחירות 1946. כהונתו הראשונה (1946-1955) התאפיינה בכינון האידאולוגיה ה”חוסטיסיאליסטית” (“העמדה השלישית”), שילוב של לאומנות, חיזוק מעמד הפועלים והרחבה דרמטית של מדינת הרווחה, בה מילאה אוויטה תפקיד מרכזי דרך “קרן אווה פרון”. לצד זאת, שלטונו התאפיין בדיכוי אופוזיציה, הגבלת חופש הביטוי ופולחן אישיות. כמו כן, באופן שנוי במחלוקת, ממשלו סייע לפושעי מלחמה נאצים למצוא מקלט בארגנטינה. לאחר בחירתו מחדש ב-1951, שילוב של משבר כלכלי, מותה של אוויטה ב-1952 והתנגדות גוברת מצד הצבא והכנסייה, הובילו להדחתו בהפיכה צבאית ב-1955 ולגלות ארוכה. הוא שב לשלטון לתקופה קצרה ב-1973, על רקע חוסר יציבות פוליטית וכלכלית, אך נפטר כעבור פחות משנה. למרות התהפוכות הרבות, “הפרוניזם”, על גלגוליו השונים, נותר כוח אידאולוגי ופוליטי מרכזי בארגנטינה, הממשיך לעצב את השיח הציבורי ואת מאזני הכוחות במדינה.

קרלוס מנם: המהפך הניאו-ליברלי, צמיחה, שחיתות וצל הטרור

קרלוס מנם, שנבחר לנשיאות ב-1989 מטעם המפלגה הפרוניסטית, עלה לשלטון בעיצומו של משבר היפר-אינפלציה חסר תקדים ששיתק את המדינה. באופן מפתיע לנשיא פרוניסטי, הוא הוביל מהפך כלכלי ניאו-ליברלי רדיקלי, בהשראת שר האוצר דומינגו קאוואלו. מדיניות זו כללה את “תוכנית ההמרה” שהצמידה את הפסו לדולר ביחס של אחד לאחד, הפרטה מסיבית של חברות ממשלתיות ושירותים ציבוריים (אנרגיה, תקשורת, מים), ופתיחת המשק להשקעות זרות, לצד ייסוד גוש הסחר “מרקוסור” עם שכנותיה של ארגנטינה. צעדים אלו הצליחו בטווח הקצר לרסן את האינפלציה ולהביא לצמיחה כלכלית מרשימה, אך גבו מחיר כבד של אבטלה גואה, הגדלת החוב החיצוני והגברת הפגיעות של הכלכלה לזעזועים חיצוניים, בעיות שהתפוצצו במלוא עוצמתן במשבר של 2001, לאחר תום כהונתו. בפוליטיקה הפנימית והחיצונית, מנם, מנשיאי ארגנטינה, חידש את היחסים עם בריטניה, פתר סכסוכי גבול עם צ’ילה, וביצע רפורמה חוקתית שאפשרה לו להיבחר מחדש ב-1995. עם זאת, כהונתו הוכתמה בהחלטה השנויה במחלוקת להעניק חנינה למנהיגי החונטה הצבאית, ובשורה ארוכה של פרשות שחיתות. החמורה שבהן הייתה מעורבותו בהברחת נשק לקרואטיה ואקוודור, עליה הורשע שנים לאחר מכן. בנוסף, תקופתו עמדה בצל שני פיגועי הטרור הקשים בתולדות ארגנטינה – בשגרירות ישראל (1992) ובבניין הקהילה היהודית AMIA (1994). ממשל מנם הואשם באופן נרחב בשיבוש החקירות, בטיוח מכוון של מעורבות איראן וחיזבאללה, ואף בקבלת שוחד מאיראן תמורת שיתוף פעולה שבשתיקה, האשמות שהובילו להליכים משפטיים נגדו אך לא מוצו עד תום.

נסטור קירשנר ומאוריסיו מאקרי: המטוטלת האידאולוגית והכלכלית במאה ה-21

את המאה ה-21 פתחה ארגנטינה עם המשבר הכלכלי והחברתי העמוק של 2001, שהביא לקריסת ממשל דה לה רואה ולתקופה של חוסר יציבות קיצונית. מתוך הכאוס הזה עלה נסטור קירשנר, מושל פרובינציית סנטה קרוס, שנבחר לנשיאות ב-2003 עם מנדט ראשוני חלש, לאחר שיריבו, קרלוס מנם, פרש מהסיבוב השני. קירשנר, איש האגף השמאלי במפלגה הפרוניסטית, התמקד בשיקום כלכלי וחברתי. הוא שמר על שר האוצר רוברטו לוואניה, ניהל משא ומתן קשוח עם נושים בינלאומיים, ובסופו של דבר פרע את מלוא החוב לקרן המטבע הבינלאומית, תוך דחיית התכתיבים הניאו-ליברליים. מדיניותו כללה גם התערבות ממשלתית מוגברת בכלכלה, הרחבת תוכניות סיוע חברתי, ושינויים פרסונליים במערכת המשפט ובצבא במטרה לסלק שרידים מהדיקטטורה. במדיניות החוץ, הוא חיזק את הקשרים עם מנהיגים שמאלנים באמריקה הלטינית כמו לולה דה סילבה והוגו צ’אווס, והתרחק מארצות הברית. ב-2007, בשיא הפופולריות שלו, בחר שלא להתמודד שוב, ופינה את הבמה לרעייתו, כריסטינה פרננדס דה קירשנר, במהלך שנתפס כניסיון להבטיח את המשכיות “הקירשנריזם”. לאחר 12 שנות שלטון קירשנריסטי, נבחר ב-2015 מאוריסיו מאקרי לנשיאות, איש עסקים וראש עיריית בואנוס איירס לשעבר, שהוביל קואליציית ימין-מרכז (“קמביימוס”). מאקרי הבטיח שינוי כיוון, וחזר למדיניות פרו-שוק: הוא ביטל את הפיקוח על שער החליפין, חתר להורדת מסים, חיפש השקעות ומימון בינלאומי, ושינה את מדיניות החוץ, תוך התקרבות מחודשת לארצות הברית ולמערב, וביטול ההסכם השנוי במחלוקת עם איראן בנוגע לחקירת הפיגוע ב-AMIA. עם זאת, ממשל מאקרי התקשה להתמודד עם אינפלציה גבוהה וחוב חיצוני תופח, ונאלץ לפנות שוב לסיוע מקרן המטבע הבינלאומית, מה שהמחיש את האתגרים הכלכליים המתמשכים של ארגנטינה.

סיכום: מורשת מורכבת ואתגרים מתמשכים

חמשת הנשיאים הללו – אבז’אנדה, פרון, מנם, קירשנר ומאקרי – מייצגים פרקים שונים ודרמטיים בסיפורה של ארגנטינה. אבז’אנדה פעל לבסס את המדינה הריכוזית ולהניח יסודות כלכליים בעידן של התפשטות. פרון עיצב מחדש את החברה והפוליטיקה דרך הפופוליזם, והותיר מורשת אידאולוגית רבת עוצמה ושנויה במחלוקת. מנם הוביל מהפך ניאו-ליברלי ששינה את פני הכלכלה, אך לווה במחירים חברתיים כבדים ובשערוריות קשות. קירשנר ומאקרי מייצגים את התנודות החדות של המאה ה-21, בין התערבות מדינתית לבין מדיניות שוק חופשי, בניסיון למצוא נתיב לצמיחה ויציבות לאחר משברים חוזרים ונשנים. ההיסטוריה הנשיאותית של ארגנטינה מדגימה את המתחים המתמידים בין המרכז לפריפריה, את שבריריות המוסדות הדמוקרטיים, את הקושי לבנות מודל כלכלי יציב ואת ההשפעה העמוקה של מנהיגים כריזמטיים ואידיאולוגיות סוחפות. האתגרים שעמם התמודדו נשיאים אלו ממשיכים להדהד ולהציב בפני ארגנטינה שאלות יסוד לגבי עתידה.